שלמה רוני שרף ואח' נ' אריה חברה לביטוח בע"מ

פסק דין

מבוא

התובע 1, יליד 14.11.54, נפגע בתאונת דרכים קשה שאירעה ביום 16.6.04. בתאונה סבל התובע מחבלת ראש, שבר מרוסק של ההומרוס, נקב בריאה, המטומה בלחמית העין, שברים רבים בצלעות. התובע פונה מזירת התאונה לבית החולים סורוקה, שם אושפז למשך 8 ימים ביחידה לטיפול נמרץ, 6 ימים מתוכם היה מחוסר הכרה, ולאחר מכן אושפז במחלקה האורטופדית.

התובעת 2 הינה אשתו של תובע 1.

הנתבעת הינה מבטחת הרכב, והיא אינה חולקת על חבותה לשאת בנזקי גוף שנגרמו לתובע בתאונת הדרכים, וזאת בהתאם להוראות חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975, (להלן: "חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים"), לפיכך, הסוגיה היחידה הטעונה הכרעה הינה שאלת נזקיו של התובע, ושאלת נזקי אשתו כמיטיבה.

הנכות הרפואית

לשם בחינת מצבו הרפואי של התובע, מונו מטעם בית המשפט שני מומחים רפואיים: פרופ' רמי מושיוב, ופרופ' עדנה קוט.

מומחה בית המשפט בתחום האורטופדיה, פרופ' ר. מושיוב, פירט בחוות דעתו את המסמכים הרפואיים שעמדו לרשותו, את הטיפולים שעבר התובע בעקבות התאונה, לרבות ניתוח, אשפוזים וטיפולים פיזיותראפיים.

על סמך ממצאי בדיקתו הקלינית, ותוך התייחסות לבדיקות העזר, פירט המומחה בפרק המסקנות את הפגיעה שנגרמה לתובע בכתף ימין (יד ימין דומיננטית) וציין שלתובע נגרם שבר מרוסק של צוואר ההומרוס, עם מעורבות תוך מפרקית בולטת, ב- 4 חלקים. פורט שלאחר הטיפול הניתוחי סבל התובע מדלדול שרירים, הגבלת תנועה ניכרת ורגישות ממוקמת.

נוכח ממצאיו העריך המומחה את נכותו הצמיתה של התובע בשיעור של 25%, לפי סעיף 41(4)ג' לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז- 1956 (להלן- "התקנות"). המומחה ייחס את מלוא הנכות לתאונת הדרכים האמורה.

אשר לנכות הזמנית, קבע המומחה שמיום התאונה ועד 11.8.04 שהה התובע בחופשת מחלה רצופה, ועל כן סביר לקבוע שנכותו הזמנית באותה תקופה הייתה בשיעור של 100%.

בתגובה לשאלות הבהרה, השיב המומחה ביום 10.7.06, שקיים סיכון להתפתחות נמק אוסקולרי בחלק מראש הזרוע, וכן שיתכן שהתובע יזדקק בעתיד להחלפת מפרק הכתף.

מומחית בית המשפט בתחום הנוירולוגי והפסיכיאטרי, פרופ' ע. קוט התייחסה בחוות דעתה לדוח המבחנים הנוירופסיכולוגים של ד"ר ז. זלוטוגורסקי, מיום 27.8.06, אשר תיאר, בין היתר, "תפקודו מהווה ירידה משמעותית מתפקודו המשוער הפרה מורבידי. יש עדות לפגיעה נירוקוגניטיבית במטלות מצחיות שדורשות קשב וריכוז מיידי".

בפרק הסיכום פירטה המומחית ש"קיימת ירידה קוגניטיבית שקשה להעריכה בבדיקה רגילה מאחר ומדובר באדם בעל משכל גבוה ועדיין היום קיימים תפקודים שבהם הרמה גבוהה ולעומת זאת תפקודים כגון קשב וריכוז ממושך, קשב מידי זכרון מיידי ומטלות דומות בהן נצפית ירידה כך גם במטלות הדורשות ידיעות כלליות וזאת ראיתי גם בבדיקתי ובבדיקת ד"ר זלוטוגורסקי במבחנים אובייקטיבים. אין ספק שתוצאות אלה משפיעות על כושר עבודתו. התרשמתי מצמצום עניין בסובב".

המומחית התייחסה ל-6 הימים שבהם היה התובע מחוסר הכרה, ובהתייחס לממצאי בדיקת הדימות קבעה- "בMRI של המוח ניצפו מספר מוקדים לא ספציפיים בחומר הלבן הסובקורטיקאלי. קשה לייחס להם ערך ברור אך אין להתכחש לאפשרות שהייתה פגיעה מבחינת אספקת דם או חימצון המוח בעת התאונה ובמצב הממושך של חוסר ההכרה".

בעקבות ממצאיה קבעה המומחית שלתובע נותרה נכות נוירולוגית, בשל חסר בתפקודי מח עיליים, וירידה קוגניטיבית, בשיעור של 10%, לפי סעיף 34ב לתקנות.

אשר לנכות הנפשית, ציינה המומחית שהפרעות נפשיות עם קווים דיכאוניים הקיימות בעת הבדיקה, והמטופלות טיפול תרופתי, היו קיימות גם לפני התאונה, במשך תקופה ממושכת. לפיכך לא מצאה המומחית שנותרה לתובע נכות נפשית צמיתה שיש לייחסה לתאונת הדרכים.

במהלך חקירתה בפני, הסכימה המומחית שבעקבות התאונה חלה החמרה במצבו הנפשי של התובע, ולפיכך יש להכיר בנכות נפשית זמנית למשך חצי שנה.

הצדדים לא חלקו על חוות הדעת בתחום האורטופדיה ובתחום הנוירולוגי. יחד עם זאת, נחלקו הצדדים באשר לנכות הנפשית. באת כוחו של התובע, טענה שוועדות המוסד לביטוח לאומי, אימצו את חוות הדעת של מומחי בית המשפט בתחום האורטופדי ובתחום הנוירולוגי, ואולם הן מצאו שנותרה לתובע גם נכות נפשית צמיתה בעקבות התאונה, בשיעור של 20%, וזאת לאחר שאימצו את הסברו של התובע, לפיו המשבר הנפשי הקל שהיה לו בעברו, נבע ממשבר זמני בעבודתו. הודגש שלאחר המשבר הנפשי שהיה לתובע בשנת 1997, המשיך התובע בעבודתו, לרבות בתפקידי ניהול בכירים במסגרת כי"ל.

באת כוחו של התובע הפנתה לכך שבעוד ששיעור נכותו המשוקלל של התובע, כפי שנקבע על ידי מומחי בית המשפט, עומד על 33%, מסתכמת נכותו הרפואית המשוקללת אשר נקבעה על ידי מומחי המוסד לביטוח לאומי, לשיעור של 48%.